החלטה בתיק רע"א 8674/04

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 1.7.04 (כבוד השופטים גרוס, קובו ורובינשטיין) בתיק ע"א 1100/01, בו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה מיום 30.10.00 (כבוד השופטת לבהר שרון), בתיק ת"א 2254/96. ביום 1.11.04 הוחלט כי הבקשה מצריכה תשובה. לאחר קבלת תשובת המשיבה דנתי בבקשה, ובאתי לכלל מסקנה כי אין בידי להעתר לה.

עובדות וטענות

ב.        המבקשת, חברה העוסקת בייבוא, שיווק ומכירה של תנורי הסקה ביתיים, התקשרה עם המשיבה, חברה צרפתית לייצור תנורים, בהסכם, לפיו התחייבה היא - המבקשת - למכור בארץ מספר תנורים מסוים, ובתמורה תעניק לה המשיבה בלעדיות לשיווק מוצריה בישראל.

ג.        ביום 26.5.96 תבעה המשיבה את המבקשת בגין הפרת ההסכם האמור. לטענתה, לא עמדה המבקשת במספר התנורים שנקבע בהסכם, ובשל כך נגרמו לה הפסדים בסך 90,167 פרנק צרפתי. המשיבה הגישה תביעה שכנגד בה נטען כי התנורים שסיפקה המשיבה היו פגומים, ובניגוד למצגי המשיבה לא התאימו לסוגי הארובות הנהוגים בישראל. לטענת המבקשת, גרמו התנורים לנזקים כבדים בבתים בהם הותקנו, והמבקשת נאלצה להשקיע הון רב בתיקונם. כן תבעה המבקשת פיצויים בגין פגיעה בשמה הטוב, ובגין הפסד לקוחות.

ד.        ביום 28.12.97, ולאחר מכן ביום 25.5.98, חייב בית משפט השלום את הצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית. בא כוח המשיבה לא התייצב לדיון שנקבע ליום 14.10.98, ואף לא המציא "תצהיר מתורגם כחוק ומאומת כנדרש", כדרישת בית המשפט. יום לפני מועד הדיון הבא שנקבע ל-14.12.98, הגישה המשיבה לבית המשפט תצהיר חתום בשפה העברית, ובצדו עותק לא חתום מתורגם לאנגלית. לא תורגמו מסמכים שצורפו לתצהיר והוזכרו בו. נוכח התנהלות זו של המשיבה, מחק בית המשפט את התצהיר, בהתאם להוראות תקנה 168(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. בעקבות מחיקת התצהיר, קבע בית המשפט כי יש למחוק את התביעה העיקרית מחוסר מעש. במקביל נמשך הדיון בתביעה שכנגד, וביום 24.8.99 מונה מומחה לאומדן גובה הנזקים שנגרמו למבקשת. ביום 21.11.99 קבע בית המשפט כי המשיבה לא העבירה את המסמכים הנדרשים למומחה, וחייבה לשלם את יתרת האגרה על מנת שתוכל להמשיך בהגנתה. לאחר העדרות נוספת של בא כוח המשיבה, חייב בית המשפט את המשיבה להפקיד בקופת בית המשפט 10,000 ש"ח ערובה להוצאות המבקשת. בפסק דין מיום 30.10.00 קיבל בית המשפט את תביעת המבקשת במלואה.

ה.        המשיבה עירערה לבית המשפט המחוזי, וערעורה נתקבל. נקבע כי המשיבה לא היתה חייבת להגיש תצהיר מתורגם ומאומת, ולפיכך כי טעה בית משפט השלום כשמחק את התצהיר. כתוצאה מכך בוטלה גם החלטת בית המשפט למחוק את התביעה העיקרית מחוסר מעש, תוך שנמתחה ביקורת על נקיטת צעד זה. בית המשפט המחוזי ביקר גם את ההחלטה לחייב את המשיבה בתשלום יתרת האגרה לאחר שהתביעה העיקרית נמחקה, ואת ההחלטה לחייבה בהפקדת 10,000 ש"ח, שכן תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי מתייחסת רק להפקדת ערובות מצד התובע ולא מצד הנתבע, ובמקרה דנן - הנתבע שכנגד. בית המשפט המחוזי החזיר איפוא את התיק לבית משפט השלום על מנת שיקבע מועדים להוכחות הן בתביעה העיקרית והן בתביעה שכנגד.

ו.        בהליך הנוכחי טוענת המבקשת, כי בית המשפט המחוזי התערב שלא בצדק באופן ניהול המשפט על ידי בית משפט השלום. לטענתה, המשיבה התעלמה מהוראות בית משפט השלום, ביזתה את החלטותיו ועשתה כל שביכולתה לשבש את ההליך, ובית המשפט נקט באמצעים שנקט על מנת להתמודד עם התנהגות זו של המשיבה. כן נטען כי ההחלטה למחיקת כתב התביעה דינה כדין פסק דין חלקי, ולפיכך היה על המשיבה לערער עליה בתוך 45 יום. משלא עשתה כן, נחלטה ההחלטה, וטעה בית המשפט המחוזי שנדרש לערעור, תוך סטיה - לשיטת המבקשת - מן ההלכה הפסוקה באשר להתנהלות צד בבית המשפט. בתגובתה לבקשה טענה המשיבה, כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעותיו הפרוצדורליות, והכחישה את טענות המבקשת ביחס לאופן התנהלותה. כן נטען כי המבקשת מנועה מלהעלות את הטענה בדבר מועד הערעור, שכן זו לא נטענה בפני בית המשפט קמא.

דיון

ז.        (1)    לאחר עיון בכל החומר - בבקשה, בתשובה ובנספחיהן - הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום בנסיבות למתן רשות ערעור.

(2)      ראשית, לא שוכנעתי, בסופו של יום, כי מתעוררת בתיק זה שאלה משפטית של ממש שמעבר למחלוקת בין הצדדים, המצדיקה ככלל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, מפי מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר). זאת, הגם שהמדובר במקרה שאינו יכול לשמח בהתנהלות הדברים הן במהלך הדיונים בשעתו בבית משפט השלום (וניתן לדעתי להבין לרוחה של השופטת הנכבדה בבית משפט השלום שראתה באי נחת את התנהגות המשיבה), והן בהיבט הזמן שחלף מאז הוגש התיק ב-1996, ועתה דינו לשוב ולהתברר. בסופו של יום, ועם כל אלה, המחלוקות מתוחמות לסכסוך שבין הצדדים, שטוב היה לו אילו נפתר בהסכמה, כפי שגם הוצע בשעתו על ידי בית משפט השלום.

ד.        ואולם, אף לגופם של דברים, גם אם ניתן - בכל הכבוד - לראות לכאורה את התנהגות המשיבה בדיוני בית משפט השלום ביתר חומרה מאשר ראה אותה בית המשפט המחוזי, עדיין לא מצאתי כי יש מקום להתערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולא ראיתי אותה סטיה שטוענת לה המבקשת מן ההלכה הפסוקה. אכן, בית משפט זה ציין כי "...שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה" (רע"א 83/01 וייס נ' מרדכי, פ"ד נה(3) 730, 732, מפי המשנה לנשיא ש' לוין). ואולם, בית המשפט המחוזי בחר בדרך של מתן סיכוי לבירור המהותי במלואו, כדרך המלך השיפוטית, תוך שייחס משקל פחות למחדלים דיוניים (ראו ע"א 2237/01 עראידה נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נו(1) 865, 869-868, השופט הרשם (כתארו אז) אוקון). תוצאת פסק דינו היא החזרת הדיון לבית משפט השלום. דרך זו מותירה בתיק דנן לכל הצדדים אפשרות להצגת ראיותיהם ועמדתם, ומכל מקום נושאים מעין אלה נשקלים בכל מקרה לגופו, ואין לראות בהחזרת הדיון סטיה מתקדים המצדיקה התערבות ערכאה זו. אכן, חלוף הזמן אינו מיטיב עם התיק, ועם כל תיק בכלל, אך מתגובת המשיבה הבינותי כי כבר נקבעו מועדים לשמיעת התיק בבית משפט השלום, וחזקה עליו שיקדם את הדיון בתיק באורח שיאפשר סיומו בהקדם האפשרי.

4.        (א)    סגן הנשיא גרוס בבית המשפט המחוזי איזכר את ע"א 759/76 פז נ' נוימן, פ"ד לא(2) 169, 179, בו אמר השופט עציוני, תוך אזכור דבריו בתיק קודם (ע"א 103/71 נורדיה נ' בכר, פ"ד כו(1) 320, 323):

"נכון הוא אמנם שאין בית משפט זה נוטה לקפח זכות מהותית בשל פגם פורמליסטי בלבד, ולעתים קרובות יתייחס לכן בליברליות לקיום הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, אולם ... אין בכך כדי 'להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל דין לנהוג בתקנות הדיון כאוות נפשו, רוצה - מקיימן, אינו רוצה - אינו מקיימן. אמנם אין הפרוצדורה 'מיטת סדום', אבל גם מזרן סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום'".

           דברים נכוחים אלה טעמם לא פג גם כחלוף כמעט שלושה עשורים משעה שנאמרו. יתכן ויכוח בשאלה עד כמה התירה המשיבה בענייננו את הרסן, ולא אאריך בכך נוכח התוצאה.

(ב)      באשר לקבילה על ההוצאות שנפסקו, אין בית משפט זה נוטה להידרש דרך שיגרה לפסיקת הוצאות על ידי בית משפט קמא, ומכל מקום איני רואה לעסוק בה במסגרת בקשה לרשות ערעור שאין מקום לקבלה מטעמים אחרים.

(ג)       מנגד, עלי להזכיר את טענת המבקשת שלגביה נתבקשה תשובה, באשר לשאלה האם על החלטת בית משפט השלום מיום 14.12.98 למחוק את התביעה העיקרית מחוסר מעש לא היה מועד הערעור (בזכות) בתוך 45 יום ממתן ההחלטה, ולא בעקבות קבלת התביעה שכנגד ובמסגרת הערעור עליה. לכך השיבה המשיבה, כי טענה זו לא הועלתה בבית המשפט המחוזי. עיינתי, וסבורני, כי אכן אין מקום בנסיבות להידרש אליה.

5.        כללם של דברים, איני נעתר לבקשה, והדיון יימשך - ונקווה שיסתיים מהרה - בבית משפט השלום. איני עושה בנסיבות צו להוצאות בערכאה זו.

           ניתנה היום, כ"ד בטבת תשס"ה (5.1.2005).

ש ו פ ט